לפני 4 שנים בדיוק, הייתי בסוף חודש שמיני.
לפני 4 שנים בדיוק קמתי בבוקר בלי חוש טעם ועד סוף היום הצד הימני בפנים שלי, לא עבד.
התקשרתי לגניקולוג שלי (הגורו שלי בתקופת ההריון) וקיוויתי כתמיד, שהוא ירגיע אותי
שזה חלק מההריון, שזה תכף יעבור, שזה טבעי.
אבל, בניגוד לכל הבחילות, הסחרחורות, הצרבות והתופעות הרגילות, הפעם, לא היו לו מילים מרגיעות.
חטפתי שיתוק בחצי פנים, מחלה שנקראת פציאליס.
מסתבר שזוהי תופעה נפוצה בשליש האחרון של הריון. היא נובעת ממתח ולחץ חריפים שמתווספים לחרדות והחששות של סוף ההריון.
היה אז סוף יולי, שיא החום, מלחמת לבנון 2, ובאותו הבוקר בעלי יצא לצו 8.
הייתי 20 ק"ג יותר ממשקלי הרגיל, שמנה, נפוחה, עייפה, ועקומה.
כל הבעות הפנים של צד ימין אבדו וזה גרם לי להיראות כמו תמונה של פיקסו ביום רע.
הרופאים אמרו שמותר לי לקחת תרופות כמו: סטרואידים, זובירקס וגסטרו.
אבל אני, בהריון הראשון, לא שתיתי שלוק יין, לא ישבתי ליד מעשנים, לא לקחתי אפילו אקמול,
וסירבתי לקחת תרופות אחרי ששמרתי על העוברית שלי כל כך טוב 9 חודשים.
פחדתי שמשהו יקרה בלידה ואאשים את עצמי לתמיד.
הלידה החמירה את הפציאליס ויחד עם כל התחושות המוטרפות והמרגשות של לידה ראשונה,
הסתכלתי על התינוקת שלי ופחדתי שהיא תיראה אמא שלא יכולה לחייך, אמא עקומה ומפחידה.
מבן אדם שמח וחברותי הפכתי לאדם שמסתתר.
מאדם שאומר שלום לכל זר שהוא רואה ברחוב, הפכתי לאדם שמסיט מבטו ומעדיף שלא להסתובב במקומות הומים.
פתאום חשבתי על כל בעלי המום שראיתי בחיי והפניתי את מבטי מהם.
איך אנחנו מרגישים כשרואים ברחוב אדם עם עיוות כלשהו?
אנחנו לא רוצים לפגוע ולנעוץ מבטים? אנחנו לא רוצים להידבק?
מה יותר מעליב? להרגיש שאנשים לא רוצים להסתכל עליך או להרגיש שמסתכלים עליך וחושבים מחשבות?
פחדתי שהילדה שלי תלמד ממני להסתתר במקום להיות חברותית. שהיא לא תדע לחייך.
הפציאליס היא לא מחלה מסוכנת או נוראית, אבל אי אפשר להסתיר אותה. היא בפנים, והפנים הם הדבר הראשון שרואים אצלנו.
אחרי שלושה חודשים זה התחיל לעבור, ובתהליך איטי וארוך חזרתי לעצמי כמעט לגמרי.
הכוחות שנתנה לי האמהות והפרופורציות שנכנסו לי לחיים שינו את סדר העדיפויות שלי.
אחרי קצת יותר חודשים, הצלחתי להוריד גם את השוקולד והלאפות שאכלתי בהריון...
אני מספרת לך את כל זה, כי הפציאליס לימד אותי המון המון דברים.
למדתי שמותר וצריך לבקש עזרה כשאת נמצאת בלחץ ובמתח, ועדיף לפני שמגיעים לתחושת תהום.
למדתי שגם אם החיוך עקום, חצי חיוך, עדיף מחוסר חיוך ובושה.
למדתי שצריך להישיר מבט, לאנשים, לחיים, לעולם, ולעצמי.
למדתי שבעלי, מסתכל עליי באהבה גם כשאני 20 ק"ג יותר ועקומה לחלוטין, וזה נתן לי כוח שאין כדוגמתו.
את כל זה ועוד למדתי בזכות המשפחה והחברים שלי, ובזכות ההחלטה שלי להיות מודעת ואחראית לגורלי ולחיי.
עשיתי שינויים רבים בחיי האישיים והמקצועיים בעקבות זה. למדתי גם שהיום, אני הכי יפה שאני יכולה להיות, ושכדאי לי לאהוב את עצמי.
ושהעולם יתהפך...
אני רוצה לבקש ממך בפעם הבאה שאת מסתכלת במראה - לחייך לעצמך.
להגיד תודה, תודה שאת מחייכת, תודה שאת בריאה ויפה.
תודה שיש סביבך אנשים שאת אוהבת, ואוהבים אותך.
אני רוצה לבקש ממך להגיד לאנשים האלו שסביבך משהו חיובי.
מגיע להם!
חשוב לי להזכיר לך שאם קשה (ולפעמים קשה), מותר לבקש עזרה וחייבים לטפל בעצמנו ובקרובים לנו, כי הבריאות שלנו, הגופנית והנפשית, הם הבסיס לכל הנאות היום היום הקטנות שעושות לנו את החיים.
והחיים האלו, יפים יפים, ואנחנו הכי טובים ויפים שאנחנו יכולים בתוכם.
אחד הדברים שעשיתי כדי להבריא היה להחזיר לעולם משהו טוב, וכיוון שלא היה הרבה מידע בעברית על הפציאליס באינטרנט, הקמתי את אתר המידע לחולי פציאליס.
את מוזמנת לכתוב לי תגובות וסיפורים אישיים
ואת מוזמנת לחייך, מגיע לך, באמת!
בניוזלטר, קישורים למומלצים שלנו בתחום בריאות גוף, נפש ואיכות חיים. בעלי מקצוע שנבדקו ע"י צוות האמהות וחברות המועדון.
שיהיה לכולנו יום נפלא, וכמו שאמרו לפני, תמיד לשמור על "אנרגיות חיוביות"
שלך באהבה,
רוני ברון - יוזמת מועדון אמא
ואמא לשתי ילדות חייכניות ואהובות
לפני 4 שנים בדיוק קמתי בבוקר בלי חוש טעם ועד סוף היום הצד הימני בפנים שלי, לא עבד.
התקשרתי לגניקולוג שלי (הגורו שלי בתקופת ההריון) וקיוויתי כתמיד, שהוא ירגיע אותי
שזה חלק מההריון, שזה תכף יעבור, שזה טבעי.
אבל, בניגוד לכל הבחילות, הסחרחורות, הצרבות והתופעות הרגילות, הפעם, לא היו לו מילים מרגיעות.
חטפתי שיתוק בחצי פנים, מחלה שנקראת פציאליס.
מסתבר שזוהי תופעה נפוצה בשליש האחרון של הריון. היא נובעת ממתח ולחץ חריפים שמתווספים לחרדות והחששות של סוף ההריון.
היה אז סוף יולי, שיא החום, מלחמת לבנון 2, ובאותו הבוקר בעלי יצא לצו 8.
הייתי 20 ק"ג יותר ממשקלי הרגיל, שמנה, נפוחה, עייפה, ועקומה.
כל הבעות הפנים של צד ימין אבדו וזה גרם לי להיראות כמו תמונה של פיקסו ביום רע.
הרופאים אמרו שמותר לי לקחת תרופות כמו: סטרואידים, זובירקס וגסטרו.
אבל אני, בהריון הראשון, לא שתיתי שלוק יין, לא ישבתי ליד מעשנים, לא לקחתי אפילו אקמול,
וסירבתי לקחת תרופות אחרי ששמרתי על העוברית שלי כל כך טוב 9 חודשים.
פחדתי שמשהו יקרה בלידה ואאשים את עצמי לתמיד.
הלידה החמירה את הפציאליס ויחד עם כל התחושות המוטרפות והמרגשות של לידה ראשונה,
הסתכלתי על התינוקת שלי ופחדתי שהיא תיראה אמא שלא יכולה לחייך, אמא עקומה ומפחידה.
מבן אדם שמח וחברותי הפכתי לאדם שמסתתר.
מאדם שאומר שלום לכל זר שהוא רואה ברחוב, הפכתי לאדם שמסיט מבטו ומעדיף שלא להסתובב במקומות הומים.
פתאום חשבתי על כל בעלי המום שראיתי בחיי והפניתי את מבטי מהם.
איך אנחנו מרגישים כשרואים ברחוב אדם עם עיוות כלשהו?
אנחנו לא רוצים לפגוע ולנעוץ מבטים? אנחנו לא רוצים להידבק?
מה יותר מעליב? להרגיש שאנשים לא רוצים להסתכל עליך או להרגיש שמסתכלים עליך וחושבים מחשבות?
פחדתי שהילדה שלי תלמד ממני להסתתר במקום להיות חברותית. שהיא לא תדע לחייך.
הפציאליס היא לא מחלה מסוכנת או נוראית, אבל אי אפשר להסתיר אותה. היא בפנים, והפנים הם הדבר הראשון שרואים אצלנו.
אחרי שלושה חודשים זה התחיל לעבור, ובתהליך איטי וארוך חזרתי לעצמי כמעט לגמרי.
הכוחות שנתנה לי האמהות והפרופורציות שנכנסו לי לחיים שינו את סדר העדיפויות שלי.
אחרי קצת יותר חודשים, הצלחתי להוריד גם את השוקולד והלאפות שאכלתי בהריון...
אני מספרת לך את כל זה, כי הפציאליס לימד אותי המון המון דברים.
למדתי שמותר וצריך לבקש עזרה כשאת נמצאת בלחץ ובמתח, ועדיף לפני שמגיעים לתחושת תהום.
למדתי שגם אם החיוך עקום, חצי חיוך, עדיף מחוסר חיוך ובושה.
למדתי שצריך להישיר מבט, לאנשים, לחיים, לעולם, ולעצמי.
למדתי שבעלי, מסתכל עליי באהבה גם כשאני 20 ק"ג יותר ועקומה לחלוטין, וזה נתן לי כוח שאין כדוגמתו.
את כל זה ועוד למדתי בזכות המשפחה והחברים שלי, ובזכות ההחלטה שלי להיות מודעת ואחראית לגורלי ולחיי.
עשיתי שינויים רבים בחיי האישיים והמקצועיים בעקבות זה. למדתי גם שהיום, אני הכי יפה שאני יכולה להיות, ושכדאי לי לאהוב את עצמי.
ושהעולם יתהפך...
אני רוצה לבקש ממך בפעם הבאה שאת מסתכלת במראה - לחייך לעצמך.
להגיד תודה, תודה שאת מחייכת, תודה שאת בריאה ויפה.
תודה שיש סביבך אנשים שאת אוהבת, ואוהבים אותך.
אני רוצה לבקש ממך להגיד לאנשים האלו שסביבך משהו חיובי.
מגיע להם!
חשוב לי להזכיר לך שאם קשה (ולפעמים קשה), מותר לבקש עזרה וחייבים לטפל בעצמנו ובקרובים לנו, כי הבריאות שלנו, הגופנית והנפשית, הם הבסיס לכל הנאות היום היום הקטנות שעושות לנו את החיים.
והחיים האלו, יפים יפים, ואנחנו הכי טובים ויפים שאנחנו יכולים בתוכם.
אחד הדברים שעשיתי כדי להבריא היה להחזיר לעולם משהו טוב, וכיוון שלא היה הרבה מידע בעברית על הפציאליס באינטרנט, הקמתי את אתר המידע לחולי פציאליס.
את מוזמנת לכתוב לי תגובות וסיפורים אישיים
ואת מוזמנת לחייך, מגיע לך, באמת!
בניוזלטר, קישורים למומלצים שלנו בתחום בריאות גוף, נפש ואיכות חיים. בעלי מקצוע שנבדקו ע"י צוות האמהות וחברות המועדון.
שיהיה לכולנו יום נפלא, וכמו שאמרו לפני, תמיד לשמור על "אנרגיות חיוביות"
שלך באהבה,
רוני ברון - יוזמת מועדון אמא
ואמא לשתי ילדות חייכניות ואהובות
