זוכר שגילינו שאני שוב בהריון?
היינו בשוק, לא ידענו איך זה יהיה... הקטנה עמדה להיות אחות גדולה ואנחנו עמדנו להפוך למשפחה עם שתי תינוקות.. לא רצינו להגיד "נכנסנו להריון בטעות", אבל זה מה שקרה.
זוכר שכל תקופת ההריון עברה כמו רגע, שהקטנה חיבקה את הבטן, הביעה התעניינות ולא ידענו אם היא ממש מבינה. כזו תינוקת מתוקה, ואיך נסביר לה? איך היא תהיה?
רגשות אשמה - האם אנחנו מונעים ממנה תקופה של להיות לבד או מעניקים לה מתנה הכי טובה לחיים?
זוכר שהיו לי צירים והרדמנו את הקטנה (רגע לפני...) ושיחקנו קלפים. נכנסתי ויצאתי מהאמבטיה ובסוף החלטנו ללכת לבית החולים.
אחרי הלידה הראשונה, הקשה, פחדנו כל כך.
אבל פתאום כשהיינו הורים מנוסים, ידענו מה זה לידה ולקראת מה אנחנו הולכים - הכל זרם.
חדר לידה, יש פתיחה, ירדו המים, שמת שלמה ארצי ברקע ואפילו שקלתי האם לקחת אפידורל או לא..
זוכר שנרדמת כי היית בטוח שעוד שעות לפנינו והערתי אותך אחרי 5 דקות ואמרתי שאני חייבת להשתין או ללדת, לא בטוח מה אבל בטוח שמשהו.
זוכר שחטפנו התקפת צחוק בין ציר לציר? המיילדת אמרה שיש לנו בלונדינית בדרך.
זוכר את הפרצוף האפרוחי הזעיר שיצא ובכה וחיפש נחמה?
כמה קטנה היא נראתה, כמו בובה, כמו גוזל.. איך ידענו לטפל, וידענו לחתל, וידענו לנשום. כמה זה שונה להיות הורה בפעם השנייה.
זוכר כמה הגדולה נראתה ענקית פתאום? איך בגיל שנה וחצי היא הבינה וידעה ועזרה וגדלה ביום והפכה לילדה.
זה לא ייאמן שעברו שלוש שנים
וקיבלנו במתנה ילדה כל כך מדהימה, ומצחיקה, ויפה וטובה
ילדה מלאת שמחה ואוהבת ו.. אהובה.
זוכר שהשתדלנו לא להגיד "בטעות"?
איזה מזל שטעויות קורות, נכון?
ובהזדמנות זו, תודה לך. שאין כמוך בעולם. תודה על חלקך בהבאתן וגידולן של שתי השמחות שלי. תודה על הסבלנות, הטיפול והאהבה. תודה ו.. מזל טוב!
היינו בשוק, לא ידענו איך זה יהיה... הקטנה עמדה להיות אחות גדולה ואנחנו עמדנו להפוך למשפחה עם שתי תינוקות.. לא רצינו להגיד "נכנסנו להריון בטעות", אבל זה מה שקרה.
זוכר שכל תקופת ההריון עברה כמו רגע, שהקטנה חיבקה את הבטן, הביעה התעניינות ולא ידענו אם היא ממש מבינה. כזו תינוקת מתוקה, ואיך נסביר לה? איך היא תהיה?
רגשות אשמה - האם אנחנו מונעים ממנה תקופה של להיות לבד או מעניקים לה מתנה הכי טובה לחיים?
זוכר שהיו לי צירים והרדמנו את הקטנה (רגע לפני...) ושיחקנו קלפים. נכנסתי ויצאתי מהאמבטיה ובסוף החלטנו ללכת לבית החולים.
אחרי הלידה הראשונה, הקשה, פחדנו כל כך.
אבל פתאום כשהיינו הורים מנוסים, ידענו מה זה לידה ולקראת מה אנחנו הולכים - הכל זרם.
חדר לידה, יש פתיחה, ירדו המים, שמת שלמה ארצי ברקע ואפילו שקלתי האם לקחת אפידורל או לא..
זוכר שנרדמת כי היית בטוח שעוד שעות לפנינו והערתי אותך אחרי 5 דקות ואמרתי שאני חייבת להשתין או ללדת, לא בטוח מה אבל בטוח שמשהו.
זוכר שחטפנו התקפת צחוק בין ציר לציר? המיילדת אמרה שיש לנו בלונדינית בדרך.
זוכר את הפרצוף האפרוחי הזעיר שיצא ובכה וחיפש נחמה?
כמה קטנה היא נראתה, כמו בובה, כמו גוזל.. איך ידענו לטפל, וידענו לחתל, וידענו לנשום. כמה זה שונה להיות הורה בפעם השנייה.
זוכר כמה הגדולה נראתה ענקית פתאום? איך בגיל שנה וחצי היא הבינה וידעה ועזרה וגדלה ביום והפכה לילדה.
זה לא ייאמן שעברו שלוש שנים
וקיבלנו במתנה ילדה כל כך מדהימה, ומצחיקה, ויפה וטובה
ילדה מלאת שמחה ואוהבת ו.. אהובה.
זוכר שהשתדלנו לא להגיד "בטעות"?
איזה מזל שטעויות קורות, נכון?
ובהזדמנות זו, תודה לך. שאין כמוך בעולם. תודה על חלקך בהבאתן וגידולן של שתי השמחות שלי. תודה על הסבלנות, הטיפול והאהבה. תודה ו.. מזל טוב!
צילום: מעיין אורן
