מזל שקורות טעויות בחיים - זוכר כששירה נולדה?

זוכר שגילינו שאני שוב בהריון?
היינו בשוק, לא ידענו איך זה יהיה... הקטנה עמדה להיות אחות גדולה ואנחנו עמדנו להפוך למשפחה עם שתי תינוקות.. לא רצינו להגיד "נכנסנו להריון בטעות", אבל זה מה שקרה.

זוכר שכל תקופת ההריון עברה כמו רגע, שהקטנה חיבקה את הבטן, הביעה התעניינות ולא ידענו אם היא ממש מבינה. כזו תינוקת מתוקה, ואיך נסביר לה? איך היא תהיה?
רגשות אשמה - האם אנחנו מונעים ממנה תקופה של להיות לבד או מעניקים לה מתנה הכי טובה לחיים?
זוכר שהיו לי צירים והרדמנו את הקטנה (רגע לפני...) ושיחקנו קלפים. נכנסתי ויצאתי מהאמבטיה ובסוף החלטנו ללכת לבית החולים.
אחרי הלידה הראשונה, הקשה, פחדנו כל כך.

אבל פתאום כשהיינו הורים מנוסים, ידענו מה זה לידה ולקראת מה אנחנו הולכים - הכל זרם.
חדר לידה, יש פתיחה, ירדו המים, שמת שלמה ארצי ברקע ואפילו שקלתי האם לקחת אפידורל או לא..
זוכר שנרדמת כי היית בטוח שעוד שעות לפנינו והערתי אותך אחרי 5 דקות ואמרתי שאני חייבת להשתין או ללדת, לא בטוח מה אבל בטוח שמשהו.
זוכר שחטפנו התקפת צחוק בין ציר לציר? המיילדת אמרה שיש לנו בלונדינית בדרך.
זוכר את הפרצוף האפרוחי הזעיר שיצא ובכה וחיפש נחמה?
כמה קטנה היא נראתה, כמו בובה, כמו גוזל.. איך ידענו לטפל, וידענו לחתל, וידענו לנשום. כמה זה שונה להיות הורה בפעם השנייה.

זוכר כמה הגדולה נראתה ענקית פתאום? איך בגיל שנה וחצי היא הבינה וידעה ועזרה וגדלה ביום והפכה לילדה.
זה לא ייאמן שעברו שלוש שנים
וקיבלנו במתנה ילדה כל כך מדהימה, ומצחיקה, ויפה וטובה
ילדה מלאת שמחה ואוהבת ו.. אהובה.
זוכר שהשתדלנו לא להגיד "בטעות"?
איזה מזל שטעויות קורות, נכון?

ובהזדמנות זו, תודה לך. שאין כמוך בעולם. תודה על חלקך בהבאתן וגידולן של שתי השמחות שלי. תודה על הסבלנות, הטיפול והאהבה. תודה ו.. מזל טוב!

צילום: מעיין אורן

ביקורת על ביקורת, גפי אמיר, האח הגדול

אתמול היה הגמר של האח הגדול. לאלו שעקבו באדיקות ולאלו שלא - מבחינתי כולכם בסדר..
אני עקבתי בערך מאמצע התוכנית. עניין אותי במיוחד ארז, הדוגמן לקוי השמיעה וההשתלבות שלו בבית.
לאט לאט התחלתי להתעניין יותר בשאר הדמויות ובדינמיקה ביניהן.
נכון שזו לא עובדה, ולא המקור...זו סה"כ תוכנית ריאליטי ובאמת בחירה של כל אחד אם לצפות בה או שלא.

צפיתי בחלק מהפרקים של האח הגדול. ונהניתי. אני לא מתביישת בזה...
סיבה נוספת שעקבתי במיוחד אחרי ארז היא העובדה שאחי לקוי שמיעה. התפעלתי מאד לראות את היכולות המילוליות והחברתיות של ארז והערכתי את התהליך שהוא עבר.
בפרק שהוא הודח אפילו הצטערתי שאני לא מאילו "שמסמסים". לדעתי הגיע לו.

אביב סביון


בכל מקרה, אין בכוונתי לפאר או לנתח את התוכנית עצמה (למרות שאני לא מתאפקת וחייבת לומר ששמחתי מאד שאלירז שדה לקח את הגמר... ובגמר כבר לא היססתי והצבעתי 5 הצבעות לפחות בעצמי...)


רציתי לדבר דווקא על היום שאחרי, בעיתון ידיעות אחרונות.
קראתי את הביקורת של גפי אמיר על גמר האח הגדול. לפעמים נדמה שאנשים חייבים להגיד משהו מעליב כדי שהדעה שלהם תיחשב, שתהיה מעניינת.

בביקורת יש ביקורת על הקונצנזוס שנוצר.
כשאני מסתכלת על ארז ופותנה, שלוהקו כנראה כדי לייצג מגזר, שיחקו אותה בגדול. כשייכים לקבוצה שנויה במחלוקת, שלא בהכרח מתקבלת כקונצנזוס - הם הפכו עצמם לקונצנזוס. והגיעו למצב ששפטו אותם כחלק מקבוצת הקונצנזוס. וזה הישג עבורם ועבור כל הצופים.
וכך נרשם על ארז: "מכל אוכלוסיית כבדי השמיעה בישראל הצליחו איכשהו למצוא את החירש שהוא גם אהבל".
מבחינתי, ארז, "האהבל" שהצליח ללמוד את שפת הקודש שקשה ללמידה גם לשומעים רבים, מבלי לשמוע מילה,
ארז, "האהבל" שהצליח להשתלב בחברה של שומעים, ולהקשיב להם, לריב, לבכות וללמוד מחברים,
ארז הזה, שהגיע לייצג את אוכלוסיית כבדי השמיעה (דרך אגב, המילה "חירשים" כבר לא מקובלת ממזמן) - מבחינתי הוא מנצח, עבורי הוא סיפור הצלחה.
ועם כל הכבוד לגפי אמיר, ויש כבוד, אני לא חושבת שמותר לאדם לבחור במילים כה רדודות
גם אם פרנסתו היא העברת ביקורת על אחרים. כך לא הופכים סיפור להצלחה.

יש ביקורת שמכבדת את בעליה
ויש ביקורת שמשאירה רושם של אוצר מילים דל וניסיון עלוב ליצור טקסט שהוא "אקסייט".

אז עד לריאליטי הבא, כשאבק הכוכבים מנצנץ על שיערם של המשתתפים
שרובם אולי ייעלמו וחלקם יצליחו להתברג כך או אחרת בתקשורת
שיהיה סופשבוע בו נסתכל על הטוב, ונתייחס אחד לשני בכבוד
גם אם השני הוא לקוי שמיעה, או ערבי, או הומו, או נער פרברים, או פשוט בלונדינית מלאת חן ונעורים.