חרדות של שליש אחרון להריון

אוף... משחקת אותה קול?! אבל...

חרדות??  אני???

טוב, נו...

זה לא שאני פולנייה,

או חרדתית במיוחד

זה כנראה ההורמונים...

או מזג האוויר... או...

דווקא לקראת הסוף, דווקא פתאום כשזה סופסוף מתקרב - בא לי להדחיק, לחכות עוד רגע (או עוד כמה חודשים...)

ובאותה הנשימה בא לי להיות כבר אחרי!!!

הנה רשימה מקוצרת של המחשבות שעוברות לי בראש, ואל תשאירי אותי לבד...

אני חוששת ש:

שלא אראה לעולם מה קורה מתחת לפופיק שלי

שהפופיק שלי יתפוצץ

שכפות הרגליים שלי יתנפחו עוד

שאראה את כפות הרגליים שלי

שארגיש בדידות

תפרים... אלוהים, רק שלא יעשו לי תפרים...

שמרוב הכנה ללידה אני אלד באוטו

שמה שאומרים על חזה ועל "שקיות שוקו" יתגלה כנכון

שינשור לי כל השיער

שהקילוגרמים המיותרים ירגישו מספיק נחוצים ואהובים ו...יישארו

שאהיה עייפה...

שהילדה הגדולה שלי תחשוב שאני אוהבת אותה פחות/לא אוהבת אותה

שהילדה הקטנה שלי תהפוך לסנדביץ מתוסבך שיכעס עליי כל החיים

שלא אספיק לקבל אפידורל

שכן אספיק לקבל אפידורל

שירדו לי המים במקום ציבורי (ואיך זה נראה בכלל?!)

שלא אדע איך ללדת

שלא אהיה אמא טובה

שלא אצליח להניק

שבעלי יראה את הלידה, יחשוב שזה נס ויתעלף

שלא אדע שהתחילו לי צירים (יש דבר כזה?)

שלא אעמוד בכאב של הצירים

שאשכח את תיק הלידה בבית

שלא אצליח להחליט על השם הנכון והמתאים

שהעובדה שלא קניתי עדיין כלום תוביל למירוץ קניות מטורף וחסר תקדים

שלא יהיה לי כלום לתינוק כי לא קניתי כלום
שכל האמהות שלי תהיה מלווה בחרדות

שלא אצליח לאהוב את הילד שלי מהרגע הראשון

שאוהב אותו כל כך שהלב שלי לא יוכל להכיל את זה

ש...

יש לך גם חרדות על הלב?

זה המקום לשפוך אותן...

שתהיה לכולנו לידה קלה

והרבה הרבה בריאות ואהבה

ו...בהצלחה!

רוני

מזל שקורות טעויות בחיים - זוכר כששירה נולדה?

זוכר שגילינו שאני שוב בהריון?
היינו בשוק, לא ידענו איך זה יהיה... הקטנה עמדה להיות אחות גדולה ואנחנו עמדנו להפוך למשפחה עם שתי תינוקות.. לא רצינו להגיד "נכנסנו להריון בטעות", אבל זה מה שקרה.

זוכר שכל תקופת ההריון עברה כמו רגע, שהקטנה חיבקה את הבטן, הביעה התעניינות ולא ידענו אם היא ממש מבינה. כזו תינוקת מתוקה, ואיך נסביר לה? איך היא תהיה?
רגשות אשמה - האם אנחנו מונעים ממנה תקופה של להיות לבד או מעניקים לה מתנה הכי טובה לחיים?
זוכר שהיו לי צירים והרדמנו את הקטנה (רגע לפני...) ושיחקנו קלפים. נכנסתי ויצאתי מהאמבטיה ובסוף החלטנו ללכת לבית החולים.
אחרי הלידה הראשונה, הקשה, פחדנו כל כך.

אבל פתאום כשהיינו הורים מנוסים, ידענו מה זה לידה ולקראת מה אנחנו הולכים - הכל זרם.
חדר לידה, יש פתיחה, ירדו המים, שמת שלמה ארצי ברקע ואפילו שקלתי האם לקחת אפידורל או לא..
זוכר שנרדמת כי היית בטוח שעוד שעות לפנינו והערתי אותך אחרי 5 דקות ואמרתי שאני חייבת להשתין או ללדת, לא בטוח מה אבל בטוח שמשהו.
זוכר שחטפנו התקפת צחוק בין ציר לציר? המיילדת אמרה שיש לנו בלונדינית בדרך.
זוכר את הפרצוף האפרוחי הזעיר שיצא ובכה וחיפש נחמה?
כמה קטנה היא נראתה, כמו בובה, כמו גוזל.. איך ידענו לטפל, וידענו לחתל, וידענו לנשום. כמה זה שונה להיות הורה בפעם השנייה.

זוכר כמה הגדולה נראתה ענקית פתאום? איך בגיל שנה וחצי היא הבינה וידעה ועזרה וגדלה ביום והפכה לילדה.
זה לא ייאמן שעברו שלוש שנים
וקיבלנו במתנה ילדה כל כך מדהימה, ומצחיקה, ויפה וטובה
ילדה מלאת שמחה ואוהבת ו.. אהובה.
זוכר שהשתדלנו לא להגיד "בטעות"?
איזה מזל שטעויות קורות, נכון?

ובהזדמנות זו, תודה לך. שאין כמוך בעולם. תודה על חלקך בהבאתן וגידולן של שתי השמחות שלי. תודה על הסבלנות, הטיפול והאהבה. תודה ו.. מזל טוב!

צילום: מעיין אורן

מה בין הילדים שלך וחברות רווקות?

ילדתי ראשונה בין חברות הילדות שלי. זה היה נפלא כי הן היו שם תמיד לעזור לי, שיחקו עם בתי הבכורה ואז עם השנייה. לאט לאט רובן הצטרפו למעגל ההורות, והמפגשים הלכו והתמעטו והפכו לאירועים חברתיים הכוללים זאטוטים מתרוצצים.
הכניסה לעולם ההורות, בעיקר בלידה ראשונה, מכניסה אותנו לתוך עולם שלם ומלא, שונה לגמרי ממה שהכרנו קודם. אנחנו מחפשות חברה תומכת שיודעת לתת עצה, חברה להעביר איתה את שעות הערות של התינוק ואת רגעי החסד של השינה..
אנחנו מחפשות מה לעשות בשבת, ואיך לתכנן נכון את הזמן.

אנחנו מוצאות חברות חדשות, בגינה, בגן... ומבלות בקלות עם חברות שהפכו או כבר הינן אמהות. אבל מה עם החברות הרווקות שלנו? 
האם הקשרים החברתיים שלנו חייבים להשתנות כשאחת הפכה אמא והשנייה עדיין לא?

כשאני שומעת את סיפורי האהבה של חברותיי הרווקות, את הבילויים הספונטניים והלילות הלבנים, אני מתמלאת קנאה וכל כך בא לי לפעמים להצטרף לערב חסר אחריות ומלא אלכוהול, לדבר על דברים ברומו של עולם שלא קשורים להחלפת חיתולים ולחששות הוריים..
מהצד השני, כשאני כבר מצטרפת לבילוי כזה, אני מתאפקת לספר רק את סיפורי התינוקות הפיקנטיים במיוחד..
אני רוצה לדבר על דברים ברומו של עולם, אבל כמעט לכל פיסה בעולם שלי חודרות הילדות שלי.
וסיפורי הזוגיות שלי כבר לא חדורי סערות כפי שהיו בעבר.
אני רוצה את חברתן של חברותיי הטובות, על אף שאנחנו בתקופות שונות, אני רוצה את הכתף החמה, את המילים החכמות, את הצחוק חסר המעצורים. אני מתגעגעת. מבינה אבל מתגעגעת.

ככל שהחודשים והשנים חולפות, נוצרות חברויות סביב הילדים - אמהות של ילדים מהגן, חברות שילדו... החברויות האלו, הן חדשות. הן מהנות ומקסימות, אבל זה לא יעזור - החברות האלו לא ניחמו אותי כשההורים שלי התגרשו, הן לא ליוו אותי לבאקום ונפנפו לשלום וגם לא הכינו לי מכתב הכנה לטיול הגדול. הן לא עברו איתי את רגעי השפל (הזמניים...) כשהאקס המיתולוגי התחתן, הן לא החליפו לי בגדים כשנרדמתי שיכורה אצלן בחדר...
הן לא מכירות את המניירות הכי קטנות שלי, מה מרגיז אותי ולמה. וגם אני לא עשיתי את כל זה עבורן.
לחברות החדשות יש עניין משותף רב שמתחיל בילדים שלנו, ואנחנו יכולות לדבר על זה שעות.
כן, לפעמים נכנסים גם נושאי היום יום,
אבל נדמה שייקחו עוד הרבה שנים וחוויות, אם בכלל, עד שהחברות הזו תהפוך אמיתית. ואם נחליף מקום מגורים או אפילו גן ילדים, יש סיכוי גדול שהחברויות האלו ייעלמו. עם כל האהבה. וגם כאן יש אהבה.

אז איך אפשר לשמור את הקשר האמיתי והרציף עם חברה שעדיין לא הפכה אמא?
אפשר למתן בין המפגשים עם הילדים למפגשים, לבד, ללא הילדים.
אפשר לדבר על זה. להפוך את הנושא לגלוי ולעבור אותו.
אפשר, אם יש רצון, לתת מקום קבוע בחיי הילדים. מקום שאפשר אמנם להיכנס ולצאת ממנו מתי שבא אבל מקום אמיתי וברור.
להזמין. גם לאירועים שקשורים לילדים. ולהבין אם לא בא.
לא לשכוח. לא לשכוח יום הולדת, לא לשכוח תאריכים ואירועים מהותיים.
לא לוותר. לא על בילוי בגלל עייפות, לא על שיחה בגלל רצון לא להטריד. לא על בהייה משותפת בטלוויזיה גם אם אין כח לדבר.

זה נכון שאי אפשר להבין את כל תחושות ההורות עד שהופכים הורים, ואולי גם אי אפשר להבין את תחושת המרחק שנוצר כשלחברה יש ילדים ולך עוד אין. אבל בעוד כמה שנים (אומרים שהזמן רץ), הילדים - של כולנו - יגדלו, נרצה להישען לאחור (או לרוץ קדימה) עם אותן החברות שלא צריך להגיד להן מילה כדי שיבינו.
ואז, אם לא נשכיל לשמור, הגעגוע יהיה הרבה יותר גדול.

הנקה, שילוב תמ"ל, סימילאק או שאיבה? טיפים לימים ראשונים אחרי לידה

לכולן יש פנטזיה ותקווה שהלידה שלהן תעבור בקלות, אבל במציאות, לכל לידה ולכל תינוק יש תוכנית משלו ולידה היא לעתים רבות חוויה רחוקה מפנטזיה.
גם הלידה הראשונה שלי הייתה אחרת...
דמיינתי שרגע אחרי הלידה אצליח להניק ושהכל יסתדר בקלות אבל זה לא קרה.
ההפך.
כמה עצות, כמה יועצות, והייאוש רק הולך וגובר.
טיפים אמיתיים בטור אישי על הנקה בימים הראשונים והתמודדות עם ים של יועצים ולחצים
שיעזרו לך (בתקווה) להחליט החלטות חשובות לגבי הנקה,
שילוב תמ"ל - כן או לא,
ואם משלבים האם לשאוב חלב אם או לתת סימילאק?
האם נכון לי להניק או שההנקה היא לא הפתרון הנכון עבורי?
תשובות לשאלות שעולות ואף אחד (כמעט) לא מודה בהן, סיפור אישי ואמיתי
ואהבה גדולה אחת - לתינוקות שלנו
לחצי כאן לקריאת הכתבה המלאה:
הנקה, שילוב תמ"ל ובעיקר טיפים לימים הראשונים ואלו שאחריי..

באהבה,
רוני ברון

מי אני? אמא טובה אמא רעה...

מכירה את השנייה הזו מהרגע שהכנסת את הילד/ה לאוטו וסגרת את הדלת ועד לסיבוב שאת עושה ונכנסת מדלת הנהג?
אני לא רוצה להישמע אמא רעה, אני גם לא אמא מתלוננת בד"כ,
אבל לפעמים, השנייה הזו היא רגע של חסד.
שקט כזה, לבד כזה, רגע שלי עם עצמי. במיוחד אם הן בדיוק צועקות על משהו...הרגע הזה הוא תזכורת בשבילי.
ברגע הזה אני תמיד חושבת שאני חייבת לעשות משהו ממש כייפי עם בעלי או עם חברה טובה.


אז בשבוע שעבר החלטתי שהרגע הזה יהפוך למציאות וביום שישי ביקשנו בנחמדות יתר מהסבתא שהילדות ישנו אצלה. והיא הסכימה.
קבענו עם גיסי וגיסתי (שביקשו בנחמדות יתר מהסבתא השנייה) ויצאנו לבילוי אמיתי, ללא שעת עוצר מוגדרת, בלי המחשבה על מחר בבוקר. טוב, חשבנו על מחר בבוקר אבל על מחר ב-9 בבוקר ולא ב-7...

אכלנו במסעדת שרטוקרי ביפו, והיה מעולה.

המשכנו לבילוי של תרבות אמיתית – הצגה בתיאטרון הסימטה. מועדון אמא בקשר עם תיאטרון הסימטה כבר כמה חודשים טובים, אבל בגלל ובגלל ובגלל לא יצא לי אף פעם לנצל כרטיס להצגה ב-50% הנחה שהם מעניקים למועדון אמא. באוטו הודעתי לבעלי שאני לא יודעת אם נצליח לקבל הצגה טובה ב-35 ש"ח, כי אנחנו מורגלים לחשוב שתרבות טובה (פסטיגל למשל...) עולה הרבה כסף.


הלכנו ברגל בסימטאות יפו, אחרי ארוחה טובה, לכיוון התיאטרון.
בסימטאות המזלות המדהימות והנקיות (!), דמיינו שאנחנו בחו"ל, במקום ממש קסום. זה היה ממש קל כי האזור פשוט יפהפה, רק חסרים ערימות התיירים שבד"כ מאכלסים איזורים כאלו בחו"ל.
הגענו לסמטת מזל דגים - תיאטרון הסמטה ונכנסו. ההרגשה הייתה באמת מחתרתית, קיבלנו את הכרטיסים שהזמנו ועלינו ל"בר הסימטה".

בר הסימטה נמצא על הגג ומשקיף על יפו. הוא פתוח לא רק למבקרי התיירות אבל היינו די לבד שם. כריות וספות כייפיות, בירות של גיל 18 ואווירה של יפו.
נעמה, גיסתי, שעלתה מארה"ב לא מזמן, לא הבינה איך לא משווקים את יפו מספיק ואיך הרחובות, הסימטאות והברים לא מלאים בהמון אדם.

ואז הגיעה רגע המבחן... האם ההצגה תהיה טובה??


אז תתפלאו – ההצגה – יחסים מסוכנים – הייתה מעולה. מחזה שערורייתי שנכתב ב-1782 וקיבל התאמות לימינו, צוות שחקנים בוגרי בית צבי מעולים וצמאי במה, סיפור חזק, תיאטרון קטן שכל צחוק ודממת מתח נשמעת בו בכפולות של 100 והרגשה של תרבות אמיתית.

אחרי ההצגה המשכנו לג'פה בר, שתינו עוד דרינק וגילינו שאחרי שתים עשרה בלילה ואנחנו עוד בתפקוד, ולא בלחץ. כמעט... שעה אחרי אילצנו את עצמנו לסיים את הבילוי התרבותי והרבע לרווקי וחזרנו הביתה כדי לישון כזוג מן המניין ולפגוש את הילדים לארוחת בוקר של שבת.


בשבוע שעבר, כל פעם שסגרתי את הדלת של האוטו ועשיתי סיבוב לדלת הנהג, הייתה לי חויה טובה להיזכר בה ומחשבות זימה על הפעם הבאה..

ממליצה בחום על כל ההרכב או על חלקים ממנו - לבלות ערב לבד עם בן הזוג, ללכת להצגה באווירה מחתרתית בתיאטרון הסימטה, לקום ב-9 בבוקר :-)

רוני

חיסכון לילדים - האם כבר התחלת?

איך זה שהשתכנעתי לא פעם לעשות מנוי לחדר כושר ב-300 ש"ח לחודש (או כמו שאשת המכירות המעולה שלהם אמרה: "תורידי בילוי של סרט וארוחה פעם בחודש והנה כיסית את המנוי") וכל כך קשה היה לי לפתוח תוכנית חיסכון לילדים?
כשהייתי קטנה, בכל יום שישי, סבא קרא לכל הנכדים לחדר העבודה שלו.
עמדנו לפי הגיל, נרגשים ומתוחים, והוא התחיל בחלוקת דמי כיס:
כל אחד קיבל מספר שקלים לפי גילו, כל שקל עטוף בנייר מגולגל וסגור עם סלוטייפ.
כן, סבא שלי היה "ייקה" אמיתי.
הוא נתן לנו לעבוד בפתיחת כל שקל, ולהבין שהוא עבד וחסך כל שקל עבורנו.

בכל מה שקשור לבנק, לקריאת דפי חשבון, ובכלל למילה פיננסיים - הדם יורד לי לרגליים בכל פעם שאני מתקרבת לאזור. קל לי להגיד שזה בגלל שאני אישה, להמציא תירוצי-על כמו: "אני יודעת לכתוב שירים אבל לא לקרוא מספרים" אבל בכל פעם שאני מתמודדת עם מסמך או הצעה שקשורים לכספים פרטיים שלי אני תמיד מייחלת שיירד משמיים איזה מלאך (נאה ואמין) שידבר אלי בשפה שאני מכירה, שיסביר לי "מההתחלה".
פעם אחת כמו שצריך, ואז אני באמת אבין.

פגשתי לאחרונה בחור מקסים (ואב לשני ילדים) ששמו חיליק טפירו. ובשיחה אחת הוא הצליח להרשים, להרגיע ולדרבן אותי בכל הקשור למילים כמו קופות גמל, תיק השקעות ובעיקר תוכניות חיסכון.

לא שאני אומרת שמאז שנהייתי אמא הפכתי חרדה לעתידי קצת יותר. להפך... אני אומרת שמאז נהייתי אמא הפכתי חרדה מאד מאד לעתידי, ויותר מדויק - לעתיד ילדותיי.
אני מאחלת להן שיהיו מאושרות, טובות, חכמות, יפות, חברותיות, מלומדות, נשואות, אמהות, סבתות וסבתות-רבות (ככה אומרים?). אני מאחלת להן שאנחנו, ההורים שלהן, נוכל להעניק להן כל מה שיצטרכו וירצו.

נכון שההוצאות עלו מאז נהיינו הורים, אבל אותה אשת מכירות מחדר הכושר (שראיתי פעמיים בחיים - פעם אחת בעת ההרשמה ובפעם השנייה בביקור היחיד שלי בחדר הכושר...) - היא צדקה. במחיר של הורדת סרט וארוחה, ואולי עוד איזה מוצר או שניים שאני לא ממש צריכה, אפשר לחסוך כסף בכל חודש. ולהבטיח את העתיד של הילדים שלי. וזה לא באמת ייחסר לי - לא בכיס ולא בדפי החשבון.

יש הבדלים משמעותיים בין תוכנית חיסכון בבנק לבין תוכנית חיסכון חוץ בנקאית. יש דברים שלא מספרים לנו - או שאין לנו כוח לשאול - וחשוב שנדע.
חברת טפירו, בניהולו של חיליק הנפלא, שמה לה מטרה להתמקד בתחום תוכניות חיסכון לילדים. אפילו שזה לא תחום ריווחי, אבל יש לו ערך אמיתי. להסביר לאנשים חשיבותו של חיסכון מהי, ולהמליץ איך, כמה ואיפה כדאי לעשות זאת. לייצר תרבות חיסכון.

אם את מרגישה שגם הרגע שלך הגיע ואת מוכנה להתמודד עם הנושא, את מוזמנת להתקשר לצוות טפירו שישמח לענות בעברית (כזו שאנחנו מבינות), ללא התחייבות ועם שירות נעים ומקצועי, על כל השאלות שחשבת עליהן, ואילו שלא ידעת שצריך לשאול...

להתקשרות עם צוות טפירו חייגי: 1-700-500-454
ושיהיה חיסכון קל :-)

האם יכול להיות שגברים מתקשרים טוב יותר אחד עם השני?

חג סוכות. נסענו לכנרת. 3 זוגות, 5 ילדים.
בערב, אחרי שהילדים הלכו לישון... התחלקנו לבנים נגד בנות ושיחקנו "טאבו".
זה משחק בו צריכים חברי הקבוצה לנחש כמה שיותר מילים (מתוך כרטיסיות) בלי להגיד את המילה האסורה.

בקיצור, זה משחק שמצריך יכולת התבטאות גבוהה, אוצר מילים ותקשורת טובה בין חברי הקבוצה.
היינו בטוחות שאנחנו לוקחות את המשחק בענק ומשאירות מאחורינו אבק של מילים ותקשורת נשית עוצמתית...
בסיבוב הראשון של הבנות באמת רצו הרבה מילים, ניחשנו טוב והיה נחמד.
הסיבוב השני היה של הבנים ושם התחילה להתגלות תופעה שגרמה לנו שוק (והרבה צחוק)
נראה שהבנים התקמצנו על מילים, כאילו כל מילה עולה להם בדם.
אבל התדהמה שלנו נבעה מזה שהם - הבינו אחד את השני בצורה כמעט מושלמת ולגמרי הזויה. הם ב-א-מ-ת מתקשרים ככה.
כך למשל ההגדרה למילה "קוף" הייתה: אני...
שני הבנים האחרים מנחשים בצעקה "קוף" וכולם צוהלים ומבסוטים, שהוא יצא קוף והם ניחשו מילה.
אם אנחנו היינו צריכות להגדיר קוף היינו אומרות: זו חיה שקופצת על עצים, זה החבר הכי טוב של דורה - בוטס וכו' וכו'.
נכון שאצלם זה יותר פשוט?...

אחרי כמה סיבובים במהלכם אנחנו שפכנו מילים כמו מים והם הדגימו טלפתיה מהי,
ציינו בפניהם את הנושא, והדבר המדהים היה שהם היו מופתעים לגמרי. הם אף פעם (כמובן) לא עצרו לחשוב על צורת התקשורת שלהם, הם לא דנו או חפרו בנושא שעות, הם פשוט תיקשרו והבינו אחד את השני.

האם יכול להיות שאנחנו, שחושבות עצמנו מלכות התקשורת, עשירות במילים ודואגות להסביר כל דבר בכמה וכמה משפטים (עד שב-טוח יבינו אותנו), האם יכול להיות שאנחנו טועות?

האם כשאנחנו רואות אותם צופים יחד בכדורגל, בטוחות שהם משתעממים כי הם מחליפים בדיוק 4 מילים במהלך המשחק - האם אנחנו טועות והם בעצם נמצאים בעיצומו של שיח תקשורתי שנון ומלא אהדה אחד לשני? רק בלי מילים??

סיימנו את המשחק בתיקו, ועם מחשבות עמוקות (של הבנות) על כמה בנים ובנות שונים, וכמה אנחנו לא נותנות להם מספיק קרדיט.
מצד שני, אולי הם מבינים באופן טלפתי שאנחנו חושבות שהם נפלאים ואין להם צורך בכל המילים האלו...

שתהיה לכולנו חזרה קלה לשיגרה :-)

הילדה שלי נכנסה לגן טרום חובה - למה זה כל כך קשה לי??!

"אמא, אני לא מכירה כאן אף אחד. אין לי כאן אפילו חבר אחד. בא לי להסתלק מכאן!"
אני באמת לא זוכרת מתי הזלתי ככה דמעות והייתי כל כך עצובה.
ביום הראשון, גן טרום חובה, הגענו ממש מוקדם. ישבתי עם בתי הבכורה, ליאל, לצייר.
פתאום הגיעו 34 ילדים נוספים עם ההורים שלהם.
ניסיתי להיראות שמחה וחזקה בשבילה. אבל כשהיא אמרה את המשפט מלא המודעות והעצוב הזה, העינים שלי התמלאו דמעות. הסתתרתי מאחוריה ואמרתי: יהיה בסדר. את תכירי חברים. גם כשנכנסת לגן של כנרת לא הכרת אף אחד ותראי כמה חברים נפלאים יש לך משם. לאט לאט.
ובתוך הלב שלי זעקתי: בואי, נלך מכאן. אני אלמד אותך הכל בבית. הכי טוב שפשוט תיכנסי לי חזרה לבטן, שם יכולתי להגן עלייך מפני העולם כולו.
מאז עברו 4 ימי גן. הידיעה הזו שהיא מרגישה לבד, יושבת שם ומרגישה לבד, שוברת אותי.
אני ממש עצובה. ביום השני הכנתי כמה משפטי מחץ כמו:
לכל הילדים קשה, כבר הצלחת אתמול, את יכולה. יהיה בסדר. אני איתך.
ביום השלישי קבעתי איתה שבכל פעם שהיא מרגישה לבד או עצובה היא תגיד בלב: פצ'ון (מילה שהמצאנו) ואני אשמע אותה בלב ואחבק אותה חזק חזק. וגם שיתפתי את הגננת במה שהיא מרגישה.
ובכל בוקר הלב שלי נשבר מחדש. ובכל צהרים כשאני לוקחת אותה השברים הופכים לרסיסים.
אני יודעת שזה יקח כמה ימים וזה יעבור. אני יודעת שזה יחזק אותה לעתיד.
אני לא בטוחה שהיא מצליחה לראות את זה.

"משפחה פלוס" בניהולה של רחל לוי המופלאה, הסכימו להעניק לחברות מועדון אמא ייעוץ טלפוני ללא תשלום, בכל יום, בתיאום מראש. לכבוד הכניסה או החזרה לגן ובכלל.

הן מספרות שמאות אמהות מהמועדון כבר התקשרו בנושא החזרה לגן.
סימן שאני לא לבד...
אם את מרגישה (לא טוב) כמוני, את מוזמנת לפנות אליהם
הצוות המקצועי נפלא וישמח לעזור ולתת עצות. פשוט לחצי על הלינק:
משפחה פלוס 
יש שם מספר טלפון, וגם אפשר להשאיר פרטים בטופס "צור קשר" והם חוזרים עם מועד נוח לשיחת הטלפון.

עצה קטנה ממני:
תהיי חזקה. מסתבר שהילדים שלנו באמת מרגישים אותנו בצורה מופלאה וחשוב לשדר להם חוזק ורוגע.

עד כמה שזה עוזר - זה קשה להם וקשה לנו, אבל אומרים שעד אחרי החגים הכל עובר...

שלך,
רוני האמא המחכה לאחרי החגים...

האם אתם אוכלים ארוחת שישי משפחתית?

כולנו מכירים את סדר היום העמוס של החיים האלו..בעידן כזה שהמיילים מגיעים לטלפון הנייד באמצע אסיפת הורים בגן, שהטלפון הנייד ישן לצד הלפטופ בחדר השינה, כשלהיפגש נחשב בזבוז זמן (כי אפשר לשבת מול מסך המחשב יחד) - דווקא עכשיו עולה הצורך בקיום מסגרת משפחתית מסודרת, עם שיחות אמיתיות וחוויות ממשיות

אני זוכרת את ימי שישי אצל סבתא וסבא שלי
הדלקת נרות עם סבתא, סבא חוזר מבית הכנסת,
שולחן ארוחה יפהפה ועמוס כל טוב, קידוש ואז... אוכל. התחושה של יום שישי - אין להשוות אותה לכלום. מעניין אם זה באמת כל כך מיוחד לנו הישראלים.

בזמן הארוחה, המבוגרים היו משוחחים ואנחנו הנכדים, קיימנו עולם שלם מתחת לשולחן
דגדגנו את נעלי המבוגרים, דמיינו אריות זועמים מסביב, בנינו אוהל ודיברנו סודות של ילדים.

אחר כך הכרחנו את המבוגרים לצפות בהופעה שהכנו יחד.
שעות של עבודה במהלך השבוע הסתכמו בדקותיים של שיר או הצגה
ואנחנו הרגשנו על בימה הוליוודית כששמענו את מחיאות הכפיים.
אח, כמה קל להיות מאושר כשאתה ילד...
כהורים, סדר היום הלחוץ שלנו מורכב בד"כ מניסיון נואש לתמרן בין ילדים וזוגיות, עבודה וקריירה.
המרתון הכמעט בלתי אפשרי הזה שואב המון אנרגיות ולא תמיד משאיר אותנו פנויים רגשית ופיזית לדברים החשובים לנו באמת - שיחות עם המשפחה וחברים, זמן איכות, מנוחה, חוויות משותפות ו...ארוחות משפחתיות.

עמותת ''שישי משפחתי'' הוקמה במטרה להחזיר את מסורת המפגש המשפחתי המשותף.

מחקר שנערך באמצעות מכון 'מותגים' הציג את הנתונים הבאים:
84% מהישראלים חושבים כי קיום ארוחה משפחתית אחת לשבוע חשוב עד חשוב מאד.
59% ציינו דווקא את יום שישי כמתאים ביותר כי הוא יום בו נמצאים בבית ופנויים יותר. למרות זאת נמצא כי אחת מכל ארבע משפחות כלל לא יושבת לאכול יחד אחת לשבוע!

מתוצאות המחקר עולה כי ארוחה משפחתית היא כלי יעיל להחזרת מעמדה האבוד של המשפחה וכי יום שישי הוא היום המתאים ביותר כמיטב המסורת של התרבות הישראלית, בהתאם לכך הוקמה עמותת 'שישי משפחתי'.

פעילותה על עמותת שישי משפחתי כוללת:
ארגון סדנאות, חוגי בית בנושאים משפחתיים המועברים ע"י מיטב המנחים,
ארגון סופי שבוע, אירועים ושפע פעילויות למשפחות
הנחיה משפחתית ויעוץ טלפוני הניתן ע"י צוות מקצועי ועוד..

אפשר ללמוד על פעילות העמותה באתר האינטרנט המושקע והפעיל שלהם
וגם לקרוא ב'שישיתון' – עלון עם תכנים לכל המשפחה שמופק ע"י העמותה.

חברות מועדון אמא מקבלות בין 10-50% הנחה למגוון סדנאות, חוגים ואירועים שמארגנת שישי משפחתי.

ולקראת ראש השנה, בחודש חגים וסליחות הבא עלינו לטובה
יש שני אירועים מ-דהימים ששווה לבדוק:

19/8/10 ערב ירושלמי בניחוח סליחות - סיור למבוגרים בלבד (גם להורים מגיע...)
27/8/10 סיור משפחתי חוויתי בעיר דוד הקסומה - לכל המשפחה

עכשיו, לקראת החגים, אפשר תמיד להחליט מחדש איך רוצים שחיינו ייראו
בין אם תאהבו ארוחת שישי משפחתית אחת, או ארוחות משפחתיות בכל ערב
העיקר, להיות יחד, לדבר, לתת יחס ולהנות...

שבת שלום!

צעד אחר צעד - ושירה צהלה ושמחה

הילדה הגדולה שלי (כמה זה כיף לקרוא לה כך) החליטה שהיא רוצה חוג בלט.
וכמו כל דבר שהקטנים האלו רוצים, היא חזרה על צמד המילים האלו עד שאיתרתי חוג בלט באזור.
הילדה הקטנה שלי (כן, גם זה כיף להגיד) החליטה כרגיל שהיא רוצה מה שהגדולה רוצה.
אבל אין חוג בלט לגיל שנתיים...
מצד שני, בני שנתיים גם לא ממש יודעים מה זה בדיוק בלט.
הבטחתי לה חוג ואני אקיים.
עברתי על רשימת הפעילויות לגיל הרך באתר מועדון אמא
והתקשרתי לקרן ממרכז צעד אחר צעד ברמת השרון.
אכן יש להם חוג לבני 2-2.5, זה כבר כמעט סוף השנה אבל שירה ואני מוזמנות לבוא.

דיברתי עם אמא שלי ששמחה לקחת את הגדולה לבלט (מה עוד שהסתבר
שלחוג בלט הילדות נכנסות לבד והמבוגרים יכולים לנוח בחוץ) ולקחתי את שירה לחוג.

האמת שעם הגדולה הלכתי מחוג לחוג ונהניתי מכל רגע.
כשהקטנה נולדה העמסתי אותה על המנשא והלכתי עם שתיהן אבל לאט לאט
נהיה לי כבד, והן לא היו בדיוק באותו שלב התפתחותי
ותירוצים תירוצים...

אז אם להודות באמת, זו הייתה הפעם הראשונה שהלכתי לחוג עם הקטנה לבד.
אבל ייאמר לזכותה שהיא התנהגה כאילו היא חוגגת בחוגים מאז ומתמיד
והייתי מופתעת מאד כי גם אני חגגתי ממש!

מה זה בעצם ליווי התפתחותי לתינוקות?
ליווי התפתחותי בארץ הפך לטרנד חזק, בעיקר בזכות שי זילברבוש, מייסד שיטת "צעד ראשון". שי, "הבן של" חוה שלהב (תלמידתו של ד"ר משה פלדנקרייז והאישה שהביאה את הפלנדקרייז לישראל)
פיתח את שיטת צעד ראשון על עיקרי הפלדנקרייז, בהתאמה לתינוקות.
באמירה כללית, מטרתו של ליווי התפתחותי לתינוקות הינה לפתח את ההתפתחות המוטורית והחושית אצל תינוקות, מתוך אמונה שהתפתחות טובה ומלאה תהווה בסיס יציב לתינוק כשיגדל.

על פי שי זילברברוש ושיטת צעד ראשון, ההתפתחות המוטורית והחושית מתרחשת מגיל לידה ועד שנתיים על פי חוקיות קבועה. על התינוק לעבור כל שלב בזמן הנכון ולא לקפוץ משלב לשלב (למשל לא להיעמד לפני שהתיישב).
תינוקות זקוקים לסביבה התפתחותית מתאימה (הכוללת אותנו ההורים, את התנאים הפיזיים ואת הדרך שבה הסביבה נוהגת כלפי התינוק) והתינוקות "של ימינו", החיים בסביבה מודרנית, לעתים אינם נהנים מסביבה התפתחותית מתאימה וטבעית.

על כן, שיטת צעד ראשון מלמדת את ההורים כיצד ליצור לתינוקותיהם את הסביבה ההתפתחותית המתאימה.
כבעלת ניסיון בשיעורי צעד ראשון (עם הגדולה, כן... מגיל 3 חודשים ועד שנה),
התרגילים הנלמדים בשיעורים משמשים גם ללימוד התינוק - שמגיב אליהם בצורה מדויקת ומפתיעה, וגם נותנים שפע רעיונות מה לעשות עם תינוקך בשעות הפנאי בבית.

אז האם באמת צריך את כל החוגים האלו?
בעיני, יש כמה יתרונות לחוגים בגיל הרך:
1. זו שעה של איכות עם הפעוט
2. זה נותן רעיונות טובים באמת לפעילות עם הפעוט בבית
3. זה מפתח כישורים חברתיים
4. זה מפתח כישורים נוספים אצל הפעוט וחושף אותו לגירויים חדשים
בגיל הרך כדאי ללכת למקום שנעים לאמא להיות בו, אמא שנהנית = תינוק שנהנה.
בגיל קצת יותר "מבוגר" חשוב לבחור את החוג לפי נטיית ליבו של הפעוט,
מומלץ לתת לפעוט להתנסות במספר חוגים כדי לבחון מה גורם לו יותר הנאה,
ולבדוק לאיזה גירוי הוא זקוק יותר (לא תמיד צריך ללכת רק למה ש"קל")

צעד אחר צעד, בניהולה של קרן סלומון, מציעה סדנאות ליווי התפתחותי לתינוקות בכל שלב, בשיטת "צעד ראשון" ועם המון תוספות של קסם ועניין
המרכז עצמו, הממוקם ברמה"ש, יפה ונעים, החדר גדול ומרווח ומלא הפתעות.
חוץ מכדורי פיזיו, צעצועי התפתחות שונים, מדרגות רכות וקורת עץ, אפשר להכיר שם כלי נגינה אותנטיים.

חברות מועדון אמא הנרשמות לסדנת ליווי התפתחותי
מקבלות מצעד אחר צעד מתנה כלי נגינה אותנטיים בשווי 50 ש"ח

זה אולי נשמע לא להיט "על הדף", אבל אחרי שראיתי את הכלים
או יותר נכון, אחרי ששירה הסתכלה והקשיבה בפליאה לכל כלי

ואמרה אחד אחד "את זה אני צריכה בבית", "זה אני יביא לאבא שלי" וכן הלאה

הודיתי שיש כאן משהו באמת שווה.
ואם להוסיף לזה את זמן האיכות עם הקטנה לבד, את שיווי המשקל, הקצב, יחסי החברה, וההנאה שהיא מקבלת - נרשמתי, קיבלתי, נשארתי

תודה לקרן סלומון המקסימה שהחזירה לי את האהבה לחוגים
וחידשה את החשק לזמן איכות אמיתי עם תחושת "אמא משקיענית" שמתלווה לזה :-)

קפצו לאתר צעד אחר צעד במועדון אמא

והרהור האחרון,
אפילו שאני אמא "ותיקה" לשתיים אני מודה, שבכל צעד של הקטנות אני לומדת דברים חדשים, לקחים חדשים ומרשה לעצמי לשנות התנהגויות שכבר הפכו למעין הרגל.
אולי זוהי מטרת החיים כהורה - 
לפעמים זה לוקח זמן ומתקדמים רק צעד אחר צעד, אבל העיקר זה להתקדם, לא?

שירי דיכאון... לא לצעירים בלבד..

יום חמישי זה יום של אבא. הוא לוקח אותן מהגן. בדרך כלל לים או פארק.
ואני בבית. משלימה שעות עבודה. מחליפה את העוזרת שפיטרתי (או שהיא עזבה לארץ אחרת?).
מנסה להכין ארוחת ערב+צהרים לשישי+לאכול בעצמי.
היום הגעתי הביתה ונשכבתי על הספה.
צפיתי בסדרה הכי הכי מפגרת ומשכיחת מציאות שמצאתי (איך פגשתי את אמא, כבוד)
ופתאום נכנסה תחושה של פעם. לא ידעתי אם אני בהריון או שזה מן דכאון.
ואולי זה דכאון שאני לא בהריון.
ובזמן האחרון אני עייפה, ורעבה...

לא יודעת למה אבל מאז ומעולם - כל בדיקת הריון שעשיתי, גם כשממש רציתי שהתוצאה תהיה שלילית
בתוך תוכי הייתי מאד עצובה ולגלות שאני לא בהריון.

אולי זה משהו בדי.אן.אי שלנו הנשים, אולי זה משהו אישי שלי
אבל אפילו שאני לא ממש מוכנה, ועוד לא ממש קיבלתי אישור רשמי מבעלי לצאצא שלישי,
אפילו שהילדות שלי קטנות והן באו ברצף, אפילו שזה לא זמן טוב בעבודה,
אפילו ואפילו
כשהחיידק הזה נכנס... או יותר נכון כשבא הרצון לאיזה בוטן קטן - לא משנה אף אפילו.
זה מעציב לגלות שלא.

אז נכנסתי לבחינה מעמיקה יותר (או במילים אחרות הרמתי טלפון לחברה שלי)
ואמרתי - לא בא לי לנקות, לא בא לי לסדר, לא בא לי לבשל, לא בא לי לעבוד, לא בא לי כלום.
אני עייפה ורעבה. ואני גם לא בהריון! מה לא בסדר איתי?
וכראוי לחברה טובה, היא אמרה לי משפט קסם (יש לה תכונה כזו) -
"את יודעת שאת מתכננת עוד ילד, נכון?"
"כן"
"אז אין לך מה להיות עצובה. את יודעת שהוא יבוא. עוד שנה, עוד שנה וחצי, זה לא משנה
הוא יבוא. את תהיי שוב בהריון, יהיה לך שוב גוזל קטן. זה בטוח. אז אל תהיי עצובה."
"מאד חשוב לי שאת מדברת בלשון זכר. כי אני מאד רוצה בן קטן", ככה אמרתי בין הדמעות שפרצו.
"אז יהיה לך". ככה היא אמרה. "עוד מעט".
ופתאום שמתי לב שבזמן שאנחנו מדברות אני מסדרת את הבית. וכבר הגעתי לכלים.
סגרנו את השיחה וחשבתי מה היה פעם משפר לי את מצב הרוח?
שמתי אביב גפן בטייפ הנייד של הילדות. "קבעתי עם האושר".
הרצתי כמעט את כל השירים (כי פתאום זה קצת צורח ולא רלוונטי).
והנה השניצלים על המחבת.
והילדות שלי בפארק. או בים. עם בעלי.
שמתי שלמה ארצי.
ויש לי זמן לכתוב בלוג. ואני לא באמת עייפה. וגם עוגת השוקולד שתקעתי קודם קצת סתמה לי את הרעב.
ויש לי חשק לעבוד. ויש לי חברות חכמות. ויהיה בסדר.
ויהיה לי עוד ילד. אולי אפילו שניים. אולי אפילו בנים תאומים.

אביב גפן קצת התבגר. או אולי זו אני.
אבל שלמה ארצי תמיד נשאר רגוע. זה יפה מצדו.

עכשיו הבית מוכן לשישי. אני לא כזו אמא גרועה. יש שניצלים ופסטה.
אני הולכת להחליף מכונה במייבש במכונה במייבש.
ואז אשב לעבוד.

נראה לי שיהיה אחלה סופשבוע.
שבת שלום :-)

לא נרדמתי בלילה... שיחות עם אלוהים והיום שאחרי

לפני כמה ימים נסעתי באוטו עם אפי והיא הייתה חולה. אמרתי לה בצחוק "הלוואי שהייתי גם חולה, זה היה עוזר לי להוריד איזה שני קילו בשבוע...".
באותו הערב היה לי קרוב ל-39 מעלות חום וכאבי גרון מטורפים.
אחרי כמה ימים ולילות של אנטיביוטיקה והזיות זה התחיל לעבור. הגוף עדיין חלש אבל הראש כבר התחיל לחפור.

אתמול בלילה לא נרדמתי.
מחשבות, מחשבות, מחשבות.. ואז הגדולה מתעוררת למים. הקטנה מתעוררת לפיפי. הכלבה נובחת על חתול שמתרוצץ לנו על הגג. בעלי כמובן נחר בשלווה של תינוק אבל אני התהפכתי במיטה.
הדלקתי טלוויזיה והתפללתי שיהיה בדיוק איזה סרט שיסדר לי את המחשבות.
אז אולי זה OLD NEWS וכבר נאמר כל מה שיש להיאמר על "שיחות עם אלוהים" של ניל דונאלד וולש אבל אתמול - הוא הגיע לי בדיוק בזמן.
אני חייבת להסביר כבר כאן, שלא השיחות עם אלוהים עצמן, הן ש"עשו לי את זה".
קצת נמאס לי מסיסמאות גדולות על החיים, ממשפטי מחץ ומצאתי את החלק האחרון של הסרט, "השיחות" עצמן - כחלק הפחות חזק בסרט.
מה שריגש אותי במיוחד היה התיאור של ההומלסים. כל יום כמעט יוצא לנו לראות (ולא להביט) בהומלסים - ברחוב, בצמתי הכבישים, על ספסל בפארק... היכולת להכניס אותנו, להזדהות עם אדם שהוא מלח הארץ, שהגיע לשפל והתגלגל לרחוב. ללא בית ללא משפחה. להבין אותו, לרצות שמי שרואה אותו (בסרט..) יבין אותו ויסתכל עליו. פשוט מדהים.

זה גרם לי לחשוב על כל אותם אנשים, שישנים עכשיו ברחוב. ששותים כי קר להם ורע להם.
יש לי מין הרגל לחשוב על הומלסים כאנשים שבחרו את זה. שיכלו לעשות אחרת ולפעמים אני ממש משכנעת את עצמי שהם רצו את הסיטואציה הזו.
בסרט הוא מוכיח שהאדם באמת בוחר את גורלו ויכול לשנות אותו.
שכל אחד מאיתנו הוא גורם על החיים שלו, ולא תוצאה שלהם.

ולמרות שתמיד ידעתי את זה, אתמול בלילה, כשלא נרדמתי מרוב מחשבות
הייתי צריכה כנראה להיזכר בזה.

אז רציתי להזכיר את גם לעולם :-)
לפעמים אנחנו מסתבכים בסיטואציות, שמתדרדרות כמו ספירלה למטה למטה.
לפעמים אנחנו לא מרוצים מדברים בחיים שלנו וזה בסדר.
לפעמים החיים נראים לנו מאד מאד קשים ומורכבים.

אפשר לבחור לשקוע במחשבות על כל מה שאין, על כל מה שלא הספקנו לעשות היום,
על כל מה שבטח כבר לא נעשה אף פעם, על כל ההחמצות, והטעויות...
לפעמים אנחנו מסתכלים על האנשים שסביבנו ורואים את מה שאין להם והיינו רוצים שיהיה...

אבל אפשר גם לבחור להסתכל על מה שיש לנו. ועל מה שיש לכל מי שסביבנו.
על הטוב. ולהסתכל על הומלס ברחוב או בצומת, ולחשוב שהוא יכל להיות במצב אחר לגמרי ולהאמין שמגיע לו, ושהוא באמת היה צריך להיות במקום אחר.
ולחייך אליו.
ולחייך לכל מי שסביבנו.
ולחייך פנימה, לעצמנו.

וללכת לישון...

על כלבים, ילדים ועצמאות...

בכל יום עצמאות, ברגע שמתחילים זיקוקים, הכלבה שלי נכנסת לפניקה. מדובר בחרדה שמלווה בהתרוצצויות חסרות פשר סביב הבית, בכל הבית, מתחת לכל חפץ אפשרי ולא משנה מה אגיד לה, באיזה חטיף אנסה לפתות אותה - היא פשוט מפחדת.

לפני שהיינו הורים... ממש בגלגול שעבר... הבאנו הביתה את הכלבה שלנו, לונה.
כמעט כמו שלא שוכחים את הרגע בו מגלים על היריון חדש, ככה אזכור תמיד את השיחה בה אחותי התקשרה ושאלה:
מצאנו כלבה, בחניון במושב, נטושה, מתוקה, חברותית, רוצים?!
וככה הגיעה לונה. מלאת פרעושים וקרציות. חסרת נימוסים והליכות. מעורבת (לדעתי מסוג זאב עם כבש), מתוקה, שובבה וטובת לב. במשך שנים חינכתי אותה להבין עברית, לא לקפוץ (זה לא עזר), לא לאכול זבל בחוץ (גם לא עזר), לתת יד, להתגלגל ועוד מיני המצאות. משך שנים היא ישנה צמוד למיטתנו והייתה מלכת הבית.
ממש כמו תינוקת.

היא אכלה איתי אקסטרות בתקופה בה הייתי בהריון, נרדמה איתי על הספה עוד לפני שמונה בערב ו...
כשהגיעו הצירים, ועוד הייתי בבית, לונה נצמדה אליי בכל ציר ושמרה עליי. תחבה את האף המתוק שלה בצוואר שלי וספרה איתי את השניות עד שירד הכאב. בכל הפסקה של ציר היא התרחקה ונתנה לי לנוח. אני לא יודעת איך היא ידעה, אולי היא הייתה דולה בגלגול קודם.. אולי באמת, כלבים הם החברים הכי טובים של בני האדם.

ואז נולדה התינוקת הראשונה שלנו.
ואיתה הסטריליזציה, החרדות שמשהו יקרה לאוצר הרך הזה, וההתעסקות פול טיים בלהיות אמא.
אני חייבת להתוודות שלונה נדחקה לפינה או כמו שבעלי אומר: ירדה מכס המלכות. נסיכה חדשה הגיעה ואיימה לתפוס את מקומה.
ולונה קיבלה את זה באצילות, פינתה מקום, לא נכנסה לחדר הילדים, הסתכלה כמו מבינה שיש פחות זמן, ופחות ליטופים וכמו הכלבה טובת הלב שהייתה תמיד, אפילו לא עשתה לי רגשות אשמה אלא המשיכה לקשקש בזנב ולקפוץ בשמחה בכל פעם שהגענו הביתה או התייחסנו אליה.
לא ניפול לדרמה מיותרת, אחרי הכל, בתקופה שהגיעה התינוקת הראשונה,
גם בעלי קצת ירד מכס המלכות... וייאמר לזכותו שגם הוא לא ניסה ליצור אצלי רגשות אשמה... אבל בכל זאת, מעת לעת, כשאני חושבת על הרעת התנאים שהיא ספגה, אני מרגישה כל כך רע...

אז לונה היקרה שלי, לכבוד יום העצמאות, הרשי לי לבקש ממך סליחה. ולהגיד לך תודה.
היום כשהילדות שלי כמעט בגובה שלך, והן כבר משחקות איתך ומלטפות אותך, קצת ממלאות את מקומי,

אני מקווה שאת חוזרת להרגיש את תחושת המלכות המגיעה לך.

ולכל בעלי ואוהבי בעלי החיים שביניכם -
אתי אלטמן, המייסדת של עמותת "תנו לחיות לחיות" כתבה לנו טור אישי שמציע כיצד להרגיע את בעלי החיים בהמולת יום העצמאות. לקריאת הטור המקסים והיעיל שלה לחצי כאן: גם לכלבים וחתולים מגיע לחגוג עצמאות

אז...
שיהיה יום עצמאות שמח!

רוני ברון - מועדון אמא

חג פורים - מי מתרגש יותר אנחנו ההורים או הילדים שלנו?

חג פורים שמח לכל ההורים והקטנטנים!
בעקבות מסיבת הפורים בגן התחלתי לחשוב ברצינות, מי נהנה יותר מהתחפושות, החגיגה והאווירה - אני או הילדות שלי והאם זה שווה את כל המהמורות שבדרך?

אחרי שקניתי לכל אחת מהילדות תחפושת (ואז אמא שלי קנתה לכל אחת תחפושת "נוחה יותר", לדבריה...)
הגיע יום החג.
התעוררתי מוקדם בהרגשה חגיגית
הערתי את הילדות בשירי פורים עליזים ודמיינתי איך אני מלבישה, מאפרת, מסרקת, מצלמת ומנשקת אותן.
כמובן שגם ביום הזה הן הזכירו לי שהן אנשים עצמאיים שלא תמיד בא להם להגשים את הדמיונות שלי..

וכך, הגדולה החליטה לא להתחפש למכלת הלילה (ככה היא אמרה) בשמלה הלבנה שבחרנו יחד
אלא לנסיכת הלילה (כן, בשמלה שאמא שלי בחרה). את המגפיים השחורות היא החליפה בנעלי התעמלות סגולות, וממש, אבל ממש לא בא לה ציור של ירח וכוכבים על הלחי, אלא פרפר.
למה? "ככה בא לי!"
אבל תודו שהיא נראתה מתוקה -
 
ליאל בתחפושת נסיכת הלילה, עם פרפר על הלחי

הקטנה החליטה להתחכם יותר, ולקום עם מצב רוח לא משהו.

נו, זורמים. היא דווקא הסכימה איכשהו ללבוש את שמלת השלגייה, אולי פשוט כי לא ממש שינה לה כלום במסגרת מצב הרוח הירוד.

היא גם התעקשה ללכת לגן "אני לא חווולה" ובעקבות אחותה הגדולה, סירבה בכל תוקף לנעול את הנעליים האדומות שכ"כ התאימו לתחפושת. וגם לא התחשק לה להתאפר וגם לא ממש להצטלם וגם...

בכל זאת תפסתי אותה למזכרת לדורות. אני מקווה שלימים היא תעריך את זה, ושאני אתגבר על תחושת "האם המתעללת" שהרגשתי...

שירה, במצב רוח לא משהו אבל בתחפושת שלגייה...

הגענו לגן ופגשתי את כל האמהות-חברות, כולן נראו מאד מתרגשות וחלקן נראו קצת מותשות, כמוני...

צילמנו, חייכנו, בדקנו שהכל בסדר ויצאנו מהגן.

אחרי שעה התקשרה הגננת להגיד לי שהקטנה "ממש לא בעניין" ואספנו אותה מהגן

כשהגדולה חזרה מהגן היא נרדמה עם התחפושת (אני-לא-מורידה!) ובשקט שנהיה שוב בבית היה לי קצת זמן לחשוב...

הן קמו והחליטו שלא בא להן להתחפש לארוחת הערב המשפחתית.

לא התעקשתי.

כן בא להן לנעול את הנעליים הלבנות למרות שיורד גשם.

לא התעקשתי.

בא להן להתאפר לבד.

שמרתי עליהן אבל לא התעקשתי. 

בארוחת הערב הן מצאו פיאות והחליטו להתחפש, הכל זרם איכשהו ולא הרגשתי תחושת אשמה או אכזבה אפילו לרגע אחד.

הנה התוצאות:

להלן המסקנות שלי לשנים ולילדים שיבואו:

1. לא להתעקש על מה שבא לי, מראש לזרום איתם

2. להאמין לאמא שלי (לפחות בחוש אופנה שתמיד היה חלש אצלי)

3. תחושות אשמה יהיו לי כנראה בכל מקרה, אולי שווה לחכות שהן יתלוננו לפני שאני צולבת את עצמי...

יש למישהי עצות נוספות/חוויות לשתף?

חשוב לא פחות -

ביום ב' נפתחת תחרות תמונות "הילדים של אמא" בנושא פורים באתר מועדון אמא,

כל חברות המועדון מוזמנות להראות איך הלך להן!

חג פורים שמייח וחמים לכולם ואל תשכחו להרבות בשמחה

רוני