ילדתי ראשונה בין חברות הילדות שלי. זה היה נפלא כי הן היו שם תמיד לעזור לי, שיחקו עם בתי הבכורה ואז עם השנייה. לאט לאט רובן הצטרפו למעגל ההורות, והמפגשים הלכו והתמעטו והפכו לאירועים חברתיים הכוללים זאטוטים מתרוצצים.
הכניסה לעולם ההורות, בעיקר בלידה ראשונה, מכניסה אותנו לתוך עולם שלם ומלא, שונה לגמרי ממה שהכרנו קודם. אנחנו מחפשות חברה תומכת שיודעת לתת עצה, חברה להעביר איתה את שעות הערות של התינוק ואת רגעי החסד של השינה..
אנחנו מחפשות מה לעשות בשבת, ואיך לתכנן נכון את הזמן.
אנחנו מוצאות חברות חדשות, בגינה, בגן... ומבלות בקלות עם חברות שהפכו או כבר הינן אמהות. אבל מה עם החברות הרווקות שלנו?
האם הקשרים החברתיים שלנו חייבים להשתנות כשאחת הפכה אמא והשנייה עדיין לא?
כשאני שומעת את סיפורי האהבה של חברותיי הרווקות, את הבילויים הספונטניים והלילות הלבנים, אני מתמלאת קנאה וכל כך בא לי לפעמים להצטרף לערב חסר אחריות ומלא אלכוהול, לדבר על דברים ברומו של עולם שלא קשורים להחלפת חיתולים ולחששות הוריים..
מהצד השני, כשאני כבר מצטרפת לבילוי כזה, אני מתאפקת לספר רק את סיפורי התינוקות הפיקנטיים במיוחד..
אני רוצה לדבר על דברים ברומו של עולם, אבל כמעט לכל פיסה בעולם שלי חודרות הילדות שלי.
וסיפורי הזוגיות שלי כבר לא חדורי סערות כפי שהיו בעבר.
אני רוצה את חברתן של חברותיי הטובות, על אף שאנחנו בתקופות שונות, אני רוצה את הכתף החמה, את המילים החכמות, את הצחוק חסר המעצורים. אני מתגעגעת. מבינה אבל מתגעגעת.
ככל שהחודשים והשנים חולפות, נוצרות חברויות סביב הילדים - אמהות של ילדים מהגן, חברות שילדו... החברויות האלו, הן חדשות. הן מהנות ומקסימות, אבל זה לא יעזור - החברות האלו לא ניחמו אותי כשההורים שלי התגרשו, הן לא ליוו אותי לבאקום ונפנפו לשלום וגם לא הכינו לי מכתב הכנה לטיול הגדול. הן לא עברו איתי את רגעי השפל (הזמניים...) כשהאקס המיתולוגי התחתן, הן לא החליפו לי בגדים כשנרדמתי שיכורה אצלן בחדר...
הן לא מכירות את המניירות הכי קטנות שלי, מה מרגיז אותי ולמה. וגם אני לא עשיתי את כל זה עבורן.
לחברות החדשות יש עניין משותף רב שמתחיל בילדים שלנו, ואנחנו יכולות לדבר על זה שעות.
כן, לפעמים נכנסים גם נושאי היום יום,
אבל נדמה שייקחו עוד הרבה שנים וחוויות, אם בכלל, עד שהחברות הזו תהפוך אמיתית. ואם נחליף מקום מגורים או אפילו גן ילדים, יש סיכוי גדול שהחברויות האלו ייעלמו. עם כל האהבה. וגם כאן יש אהבה.
אז איך אפשר לשמור את הקשר האמיתי והרציף עם חברה שעדיין לא הפכה אמא?
אפשר למתן בין המפגשים עם הילדים למפגשים, לבד, ללא הילדים.
אפשר לדבר על זה. להפוך את הנושא לגלוי ולעבור אותו.
אפשר, אם יש רצון, לתת מקום קבוע בחיי הילדים. מקום שאפשר אמנם להיכנס ולצאת ממנו מתי שבא אבל מקום אמיתי וברור.
להזמין. גם לאירועים שקשורים לילדים. ולהבין אם לא בא.
לא לשכוח. לא לשכוח יום הולדת, לא לשכוח תאריכים ואירועים מהותיים.
לא לוותר. לא על בילוי בגלל עייפות, לא על שיחה בגלל רצון לא להטריד. לא על בהייה משותפת בטלוויזיה גם אם אין כח לדבר.
זה נכון שאי אפשר להבין את כל תחושות ההורות עד שהופכים הורים, ואולי גם אי אפשר להבין את תחושת המרחק שנוצר כשלחברה יש ילדים ולך עוד אין. אבל בעוד כמה שנים (אומרים שהזמן רץ), הילדים - של כולנו - יגדלו, נרצה להישען לאחור (או לרוץ קדימה) עם אותן החברות שלא צריך להגיד להן מילה כדי שיבינו.
ואז, אם לא נשכיל לשמור, הגעגוע יהיה הרבה יותר גדול.
הכניסה לעולם ההורות, בעיקר בלידה ראשונה, מכניסה אותנו לתוך עולם שלם ומלא, שונה לגמרי ממה שהכרנו קודם. אנחנו מחפשות חברה תומכת שיודעת לתת עצה, חברה להעביר איתה את שעות הערות של התינוק ואת רגעי החסד של השינה..
אנחנו מחפשות מה לעשות בשבת, ואיך לתכנן נכון את הזמן.
אנחנו מוצאות חברות חדשות, בגינה, בגן... ומבלות בקלות עם חברות שהפכו או כבר הינן אמהות. אבל מה עם החברות הרווקות שלנו?
האם הקשרים החברתיים שלנו חייבים להשתנות כשאחת הפכה אמא והשנייה עדיין לא?
מהצד השני, כשאני כבר מצטרפת לבילוי כזה, אני מתאפקת לספר רק את סיפורי התינוקות הפיקנטיים במיוחד..
אני רוצה לדבר על דברים ברומו של עולם, אבל כמעט לכל פיסה בעולם שלי חודרות הילדות שלי.
וסיפורי הזוגיות שלי כבר לא חדורי סערות כפי שהיו בעבר.
אני רוצה את חברתן של חברותיי הטובות, על אף שאנחנו בתקופות שונות, אני רוצה את הכתף החמה, את המילים החכמות, את הצחוק חסר המעצורים. אני מתגעגעת. מבינה אבל מתגעגעת.
ככל שהחודשים והשנים חולפות, נוצרות חברויות סביב הילדים - אמהות של ילדים מהגן, חברות שילדו... החברויות האלו, הן חדשות. הן מהנות ומקסימות, אבל זה לא יעזור - החברות האלו לא ניחמו אותי כשההורים שלי התגרשו, הן לא ליוו אותי לבאקום ונפנפו לשלום וגם לא הכינו לי מכתב הכנה לטיול הגדול. הן לא עברו איתי את רגעי השפל (הזמניים...) כשהאקס המיתולוגי התחתן, הן לא החליפו לי בגדים כשנרדמתי שיכורה אצלן בחדר...
הן לא מכירות את המניירות הכי קטנות שלי, מה מרגיז אותי ולמה. וגם אני לא עשיתי את כל זה עבורן.
לחברות החדשות יש עניין משותף רב שמתחיל בילדים שלנו, ואנחנו יכולות לדבר על זה שעות.
כן, לפעמים נכנסים גם נושאי היום יום,
אבל נדמה שייקחו עוד הרבה שנים וחוויות, אם בכלל, עד שהחברות הזו תהפוך אמיתית. ואם נחליף מקום מגורים או אפילו גן ילדים, יש סיכוי גדול שהחברויות האלו ייעלמו. עם כל האהבה. וגם כאן יש אהבה.
אז איך אפשר לשמור את הקשר האמיתי והרציף עם חברה שעדיין לא הפכה אמא?
אפשר למתן בין המפגשים עם הילדים למפגשים, לבד, ללא הילדים.
אפשר לדבר על זה. להפוך את הנושא לגלוי ולעבור אותו.
אפשר, אם יש רצון, לתת מקום קבוע בחיי הילדים. מקום שאפשר אמנם להיכנס ולצאת ממנו מתי שבא אבל מקום אמיתי וברור.
להזמין. גם לאירועים שקשורים לילדים. ולהבין אם לא בא.
לא לשכוח. לא לשכוח יום הולדת, לא לשכוח תאריכים ואירועים מהותיים.
לא לוותר. לא על בילוי בגלל עייפות, לא על שיחה בגלל רצון לא להטריד. לא על בהייה משותפת בטלוויזיה גם אם אין כח לדבר.
ואז, אם לא נשכיל לשמור, הגעגוע יהיה הרבה יותר גדול.
