אם יש משהו שמעצבן אותי יותר מכל זה החפיפניקיות, החובבנות הבינוניות.
יותר מכל מעצבנות אותי הפקות הילדים השונות, הנופלות ברמתן לרוב, מהפקות "למבוגרים". מה זה אומר?
ילדים (והוריהם?) הם עם פחות ביקורתי, הם מתעצבים וככאלו הם מושפעים מכל מה שהם חשופים לו. בשל כך היכן שאפשר לקצץ, להעביר או לחפף, זה קל. אין מי שיתלונן.
ערך רב אין לזה, והם גדלים להיות חסרי דרישות.
בתחום הפקות הילדים (תוכניות טלויזיה, DVD, סרטים, שירים והצגות) המצב גרוע, נשארנו אי שם בשנות השבעים.ידוע כי בוגרי בתי הספר למשחק, מגיעים להפקות ילדים רק כאשר קצו דרכיהן להתקבל או לעבוד בגופים המכובדים כולל טלנובלות. ידוע כי לא צריך יכולת משחק גבוהה כדי לדבב סדרה מצוירת, רק טכניקה, ידוע כי לא צריך להיכנס לדמות כדי להופיע בהצגת ילדים. צריך רק ללבוש חיוך וקול מתנגן והופ – יש לנו עבודה. איזה פתיים הילדים האלו, איזה פתיים ההורים.
נכחתי פעם בסשן הקלטה של סדרה מדובבת. במהלך הסשן נעשה שימוש נרחב במניירות, בסטריאוטיפים, בהגזמה. הלו-גם אם יש בינינו מפגרים-לא צריך להגזים.
"בשל אילוצי הפקה ותקציב"-ככל הנראה, ניתן לזהות את אותו/ה שחקנ/ית באותו פרק, באותה סדרה במספר דמויות בשינוי אינפוף קל בין דמות לדמות (בזה מתבטא השוני בדמות לא?). קאסטינג (התאמת השחקן לתפקיד) רשלני ונשים בוגרות שבמחי צווחה הופכות לילדות טורדניות. (דורה למשל).
גברברים צעירים, באינטונאציית סימן שאלה, משווים לעצמם קול בתולי יותר. האומנם?
נשים בשלות ו/או שחומות עור אוטומטית מקבלות מבטא מזרחי, ונשים מבוגרות – ברור שרועד קולן.
נשים טרחניות תמיד מדברות בצווחות, ודמות מפחידה תמיד מדברת כאילו בא לה לחרבן.
נסו לרגע להסיט את מבטכם מהמסך, ובדקו האם ללא התמיכה הויזואלית של הדמות המצוירת מול העיניים, האין זה נשמע כמו פורנו גרמני זול משנות ה70?
כן כן אני מכירה את התירוץ הזה "תקציב"
צודקים- בעזרת תקציב גבוה יותר לא ניתן לרכוש רגישות.
קאסטינג לא עולה יותר, הוא דורש רק יותר רגישות.
מדבבים יקרים, מפיקי דיבוב, רכש של תכניות דיבוב, ערוצי שידור, אולפנים ושחקנים יקרים.
אם עשיתם זאת עד היום כי חשבתם שאף אחד לא שומע!
אז תתחילו להתאמץ קצת יותר.
מישהו שומע, ושומע טוב.
הכותבת:
אורנה מלכי לבנה, הנה עיתונאית ועורכת תוכן בתחום התינוקות, ועורכת סאונד בכירה לשעבר. היום אורנה מלכי לבנה בצוות האמהות של מועדון אמא בתפקיד אשת תוכן שיווקי ואסטרטגיה.
יותר מכל מעצבנות אותי הפקות הילדים השונות, הנופלות ברמתן לרוב, מהפקות "למבוגרים". מה זה אומר?
ילדים (והוריהם?) הם עם פחות ביקורתי, הם מתעצבים וככאלו הם מושפעים מכל מה שהם חשופים לו. בשל כך היכן שאפשר לקצץ, להעביר או לחפף, זה קל. אין מי שיתלונן.
ערך רב אין לזה, והם גדלים להיות חסרי דרישות.
בתחום הפקות הילדים (תוכניות טלויזיה, DVD, סרטים, שירים והצגות) המצב גרוע, נשארנו אי שם בשנות השבעים.ידוע כי בוגרי בתי הספר למשחק, מגיעים להפקות ילדים רק כאשר קצו דרכיהן להתקבל או לעבוד בגופים המכובדים כולל טלנובלות. ידוע כי לא צריך יכולת משחק גבוהה כדי לדבב סדרה מצוירת, רק טכניקה, ידוע כי לא צריך להיכנס לדמות כדי להופיע בהצגת ילדים. צריך רק ללבוש חיוך וקול מתנגן והופ – יש לנו עבודה. איזה פתיים הילדים האלו, איזה פתיים ההורים.
נכחתי פעם בסשן הקלטה של סדרה מדובבת. במהלך הסשן נעשה שימוש נרחב במניירות, בסטריאוטיפים, בהגזמה. הלו-גם אם יש בינינו מפגרים-לא צריך להגזים.
"בשל אילוצי הפקה ותקציב"-ככל הנראה, ניתן לזהות את אותו/ה שחקנ/ית באותו פרק, באותה סדרה במספר דמויות בשינוי אינפוף קל בין דמות לדמות (בזה מתבטא השוני בדמות לא?). קאסטינג (התאמת השחקן לתפקיד) רשלני ונשים בוגרות שבמחי צווחה הופכות לילדות טורדניות. (דורה למשל).
גברברים צעירים, באינטונאציית סימן שאלה, משווים לעצמם קול בתולי יותר. האומנם?
נשים בשלות ו/או שחומות עור אוטומטית מקבלות מבטא מזרחי, ונשים מבוגרות – ברור שרועד קולן.
נשים טרחניות תמיד מדברות בצווחות, ודמות מפחידה תמיד מדברת כאילו בא לה לחרבן.
נסו לרגע להסיט את מבטכם מהמסך, ובדקו האם ללא התמיכה הויזואלית של הדמות המצוירת מול העיניים, האין זה נשמע כמו פורנו גרמני זול משנות ה70?
כן כן אני מכירה את התירוץ הזה "תקציב"
צודקים- בעזרת תקציב גבוה יותר לא ניתן לרכוש רגישות.
קאסטינג לא עולה יותר, הוא דורש רק יותר רגישות.
מדבבים יקרים, מפיקי דיבוב, רכש של תכניות דיבוב, ערוצי שידור, אולפנים ושחקנים יקרים.
אם עשיתם זאת עד היום כי חשבתם שאף אחד לא שומע!
אז תתחילו להתאמץ קצת יותר.
מישהו שומע, ושומע טוב.
הכותבת:
אורנה מלכי לבנה, הנה עיתונאית ועורכת תוכן בתחום התינוקות, ועורכת סאונד בכירה לשעבר. היום אורנה מלכי לבנה בצוות האמהות של מועדון אמא בתפקיד אשת תוכן שיווקי ואסטרטגיה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה