חג פורים שמח לכל ההורים והקטנטנים!
בעקבות מסיבת הפורים בגן התחלתי לחשוב ברצינות, מי נהנה יותר מהתחפושות, החגיגה והאווירה - אני או הילדות שלי והאם זה שווה את כל המהמורות שבדרך?
אחרי שקניתי לכל אחת מהילדות תחפושת (ואז אמא שלי קנתה לכל אחת תחפושת "נוחה יותר", לדבריה...)
הגיע יום החג.
התעוררתי מוקדם בהרגשה חגיגית
הערתי את הילדות בשירי פורים עליזים ודמיינתי איך אני מלבישה, מאפרת, מסרקת, מצלמת ומנשקת אותן.
כמובן שגם ביום הזה הן הזכירו לי שהן אנשים עצמאיים שלא תמיד בא להם להגשים את הדמיונות שלי..
וכך, הגדולה החליטה לא להתחפש למכלת הלילה (ככה היא אמרה) בשמלה הלבנה שבחרנו יחד
אלא לנסיכת הלילה (כן, בשמלה שאמא שלי בחרה). את המגפיים השחורות היא החליפה בנעלי התעמלות סגולות, וממש, אבל ממש לא בא לה ציור של ירח וכוכבים על הלחי, אלא פרפר.
למה? "ככה בא לי!"
אבל תודו שהיא נראתה מתוקה -
ליאל בתחפושת נסיכת הלילה, עם פרפר על הלחי
שירה, במצב רוח לא משהו אבל בתחפושת שלגייה...
בעקבות מסיבת הפורים בגן התחלתי לחשוב ברצינות, מי נהנה יותר מהתחפושות, החגיגה והאווירה - אני או הילדות שלי והאם זה שווה את כל המהמורות שבדרך?
אחרי שקניתי לכל אחת מהילדות תחפושת (ואז אמא שלי קנתה לכל אחת תחפושת "נוחה יותר", לדבריה...)
הגיע יום החג.
התעוררתי מוקדם בהרגשה חגיגית
הערתי את הילדות בשירי פורים עליזים ודמיינתי איך אני מלבישה, מאפרת, מסרקת, מצלמת ומנשקת אותן.
כמובן שגם ביום הזה הן הזכירו לי שהן אנשים עצמאיים שלא תמיד בא להם להגשים את הדמיונות שלי..
וכך, הגדולה החליטה לא להתחפש למכלת הלילה (ככה היא אמרה) בשמלה הלבנה שבחרנו יחד
אלא לנסיכת הלילה (כן, בשמלה שאמא שלי בחרה). את המגפיים השחורות היא החליפה בנעלי התעמלות סגולות, וממש, אבל ממש לא בא לה ציור של ירח וכוכבים על הלחי, אלא פרפר.
למה? "ככה בא לי!"
אבל תודו שהיא נראתה מתוקה -
ליאל בתחפושת נסיכת הלילה, עם פרפר על הלחי
הקטנה החליטה להתחכם יותר, ולקום עם מצב רוח לא משהו.
נו, זורמים. היא דווקא הסכימה איכשהו ללבוש את שמלת השלגייה, אולי פשוט כי לא ממש שינה לה כלום במסגרת מצב הרוח הירוד.
היא גם התעקשה ללכת לגן "אני לא חווולה" ובעקבות אחותה הגדולה, סירבה בכל תוקף לנעול את הנעליים האדומות שכ"כ התאימו לתחפושת. וגם לא התחשק לה להתאפר וגם לא ממש להצטלם וגם...
בכל זאת תפסתי אותה למזכרת לדורות. אני מקווה שלימים היא תעריך את זה, ושאני אתגבר על תחושת "האם המתעללת" שהרגשתי...
הגענו לגן ופגשתי את כל האמהות-חברות, כולן נראו מאד מתרגשות וחלקן נראו קצת מותשות, כמוני...
צילמנו, חייכנו, בדקנו שהכל בסדר ויצאנו מהגן.
אחרי שעה התקשרה הגננת להגיד לי שהקטנה "ממש לא בעניין" ואספנו אותה מהגן
כשהגדולה חזרה מהגן היא נרדמה עם התחפושת (אני-לא-מורידה!) ובשקט שנהיה שוב בבית היה לי קצת זמן לחשוב...
הן קמו והחליטו שלא בא להן להתחפש לארוחת הערב המשפחתית.
לא התעקשתי.
כן בא להן לנעול את הנעליים הלבנות למרות שיורד גשם.
לא התעקשתי.
בא להן להתאפר לבד.
שמרתי עליהן אבל לא התעקשתי.
בארוחת הערב הן מצאו פיאות והחליטו להתחפש, הכל זרם איכשהו ולא הרגשתי תחושת אשמה או אכזבה אפילו לרגע אחד.
הנה התוצאות:
להלן המסקנות שלי לשנים ולילדים שיבואו:
1. לא להתעקש על מה שבא לי, מראש לזרום איתם
2. להאמין לאמא שלי (לפחות בחוש אופנה שתמיד היה חלש אצלי)
3. תחושות אשמה יהיו לי כנראה בכל מקרה, אולי שווה לחכות שהן יתלוננו לפני שאני צולבת את עצמי...
יש למישהי עצות נוספות/חוויות לשתף?
חשוב לא פחות -
ביום ב' נפתחת תחרות תמונות "הילדים של אמא" בנושא פורים באתר מועדון אמא,
כל חברות המועדון מוזמנות להראות איך הלך להן!
חג פורים שמייח וחמים לכולם ואל תשכחו להרבות בשמחה
רוני
